אבודה בפריז

כל החששות והחרדות שאפפו אותי בשבוע האחרון נעלמו כלא היו בזמן הנחיתה. פריז מלמעלה, ירוקה ויפה, היתה קרובה מתמיד ואתה גם ארבעת ימי הפלז'ר שיגיעו אתה וגולת הכותרת: יום אחד לבד. לבד על כל המשתמע מהמילה הזו וכמה חופשי זה מרגיש לי עכשיו.

ארבעה ימים שלמים של שינה רציפה בלילות והסתובבות מענגת בעיר היפיפיה הזו. בלי " אמא, בא לי ללכת לסלון" בשעה שש בבוקר כשלי בא להתחפר עמוק בשמיכה. בלי: "אמא!" הוא לקח לי/דחף אותי/היא קיבלה יותר/זה לא פייר/לא בא לי... בלי אמא. רק אני, כמו שהייתי פעם, בזכרונות היותר רחוקים שלי. אדם עצמאי ובעל דעות ורצונות שיכול לעשות ככל העולה על רוחו באותו רגע. כי היום זה היום שלי וכמה נעים התחושה הזו מדגדגת לי בכל הגוף.
אז אחרי שנפטרים מהמזוודה במלון, הגיע זמן לשבת על קפה ופאן אה שוקולט ולהירגע. מתיישבת, פותחת מפה וסוגרת, עוד שלוק , בודקת הודעות באייפון.

אז מה לעזאזל עושים עם כל השקט והלבד הזה? אני חייבת להכנס למצב רגיעה...ללא הצלחה. משאירה כוס קפה כמעט מלאה וכמה ביסים בצלחת ועוזבת. אני כבר ארגע בדרך... עכשיו התחושה שאני חייבת להספיק הכל ביום הזה בוערת לי בעצמות.
אני עוברת דרך שוק מקומי, קונה תותים קטנטנים (ברוח סגנון ה"פטיט" ששורה על העיר הזו) ומתוקים שמנעימים לי את זמני, חוצה את הסיין.

שוב מתפעמת מהתפאורה היפה הזו שאני בתוכה. ותוהה מי אחראי על חלוקת כל היופי הזה בעולם? ואיך זה שלכאן הגיע כל כך הרבה?

ממשיכה לכיוון רו דה ריבולי לבתי הכלבו הסטנדרטיים, חייבת לעבור בכולם כדי להריח שיק צרפתי. אחד אחרי השני הם עומדים ומחכים שאבוא לחקור אותם על שלל קומותיהם ואני כמובן מתפתה. באחד מהם נעצרתי, מודדת, מחזירה, לוקחת ומתחרטת וכעבור כמה שעות כושלת לכיוון היציאה עם כיסים ריקים וידיים מלאות. תשושה ורעבה מתיישבת בבראסרי סמוך. זהו, אני נושמת נשימה עמוקה והפעם אני רגועה כמו שלא הייתי הרבה זמן.

אני עוקבת בזוית העין אחרי המקומי שיושב בשולחן הסמוך. איש מבוגר, חליפה, עניבה יושב לבד ואוכל בהפסקת הצהריים שלו. בנחת. אין לו טלפון נייד וגם לא לפטופ ואפילו לא עיתון. הוא פשוט יושב ואוכל באיטיות ושותה כוס יין אדום. אני לעומתו רק משתדלת להראות נינוחה בתוך כל הלבד הזה ודי מחפשת את עצמי. פעם, בעשור האחרון לפני שנולדו הילדים התנהלתי בעולם הזה לבדי ואהבתי את זה. אז יכולתי להרגיש שלמה רק עם עצמי. היום התחושה הזו אבדה לי ופתאום חולפים לי גם געגועים, מזל שיש תמונות בסלולרי, אני שוב נצמדת אליו שוב, ממש גלגל הצלה.

אני יוצאת שוב לדרך, שוב ללא מטרה ברורה. נעצרת להסתכל בכל חלון ראווה. מתבשמת מריחות הבולנז'רי ומצבעי הפטיסרי. איך כל הקינוחים הקטנטנים והמפונפנים האלו מצליחים לסחרר אותי.

הפטיסרי כאן נדרשים לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים של יופי...

אני חייבת לטעום. מסתבר שבפריז גם לפטיט יש אח קטן והוא אפילו עוד יותר פטיט. בחרתי בחמש קינוחים קטנטנים ועוד פעם קפה בחלב. כמה שזה טעים...

לא ייאמן, הגיע הערב ואחרי שיטוטים אינסופיים אני מותשת. צופה על הרחוב הפריסאי הסואן ועל זוג מבוגר שחוצה לו את הרחוב. משקיפה על האייפל שניבט לו מרחוק. מחכה לבן זוגי האהוב שיגיע ונמשיך יחד לעוד שלושה ימים של פריז.

מחכה שיגאל אותי מהלבד שלי שכל כך חיכיתי לו ונהניתי ממנו. זה לא שאני לא יודעת להיות לבד... אני פשוט הרבה יותר נהנית מהביחד. ממה שבנינו לנו בשנים האחרונות. מהקן החם, מהילדים ומהנתינה האינטנסיבית והמענגת הזו. הרי בסוף כל זה, תמיד תהיה לי את פריז....

ימים של שקט

ימים טובים הגיעו אלינו, עם רוח נעימה וריח של בישולים ומשפחה. השיחות סביב השולחן בארוחה עם המשפחה המורחבת, בני הדודים הקטנטנים חוברים לגדולים יותר ומתחילים להשתולל והגדולים מתעדכנים מה נשמע ומה חדש, מרשים לעצמנו להתרווח עם הקפה והעוגה של סוף הארוחה, ומעלים זכרונות, איך היה פעם כשהיינו קטנים, ומה סבתא היתה אומרת על...

כן, מסתבר שאלו הזכרונות שיוצרים את המארג הסבוך והמופלא הזה שנקרא משפחה.

עכשיו כשהרוח הביאה עמה את בשורת החופש לגלעד אנו מרשים לעצמנו להרגע ולצחוק ולהתמלא ברוגע ותקווה שיש מישהו שדואג לילדים שלנו, כלומר לילדים שהיו כאן לפני רגע ומיד הפכו להיות חיילים ונראה שאפילו הם לא שמו לב.
הילדים שלנו ושל השכנים חגים מסביבנו על האופניים, הלוך חזור, משולהבים ונרגשים מהחופש האינסופי שמזמנים להם הכבישים הריקים. רוכבים לבית הכנסת שנמצא בכניסה למושב ומיד בחזרה להרחבה, אנחנו צועדים לידם.

הקטן עם הבימבה והגדולה עם האופניים הסגולים עם גלגלי עזר. וזו הרוטינה: מתחילים לאט ובעדינות, תופסים טיפה בטחון, עוברים לדווש במהירות, נופלים, בכי תמרורים, בקרת נזקים, פלסטר וחוזר חלילה.

בשקט של הערב נעים ללכת, בשמש של הבוקר קצת פחות, אבל אין זמן ואין עם מי לדבר, חייבים לנצל כל רגע לדווש. ואז נגמר החג בציפיה דרוכה מול בית הכנסת לתרועת השופר ומיד חזרה לשיגרה, כולם חוזרים הביתה.

אחרי החג הולכים לנועה לעשות עם עמית ומאי קישוטים לסוכה. הבנות יושבות, גוזרות ומדביקות, מראה מראה שעל הקיר, של מי השרשרת הכי ארוכה בעיר?

ורק אחרי שיש שרשרת אימתנית שחוברה לה יחדיו מכל השרשראות של כולן ומאיימת לכסות את כל הרצפה בסלון, הן נכנעות ועוברות לפינת הטלוויזיה.

אני ונועה עם קפה של סוף היום, רק שימשכו להם הימים הנעימים והפשוטים האלו.

ובהמשך לפוסט הקודם: זו איגרת ראש השנה שקיבלו מאיתנו הסבים והסבתות, היא נגזרה, הודבקה על רקע הולם ונשלחה בתוך גלוית דואר ממוגנטת שניה לפני שהחג התחיל ואפילו הצליחה להגיע בזמן למקרר של סבתא וסבא שהתקשרו בהתרגשות, כמעט זהה להתרגשות של הילדים ששלשלו אותן לתיבת הדואר.

ישנו זמן מיוחד בין ראש השנה ויום כיפור שבו נעצרים לרגע אחד. חושבים מחשבות קצת יותר חיוביות, חולמים קצת ומעיזים לקוות ולייחל לשנה הבאה שתהיה השנה הכי טובה. ברגע הזה של העצירה והמחשבות אני נודדת לי אל הילדות.

זכרונות הילדות שלי לוקחים אותי אחורה לטיולים ברחובות העיר. זוכרים שפעם היתה תקופה כזו שבה אמא ואבא לא ממש הסיעו אותנו ממקום למקום? אז בימים ההם היינו הולכים המון ברגל. מהבית אל בית הספר ומשם לחוג ואז לחברה הכי טובה וממנה לסיבוב בעיר.

סיבוב אמיתי כזה שבו הרגליים הולכות, העינים בוחנות ורואות הכל: את עצי הגויאבה הירוקה ואת הלימונים הצהובים בחצר של השכנה ופרחי הסתו הלבנים שמלבלבים על עצי הההדר והחלק הכי נהדר היו הריחות: פריחות של תפוזים וגויאבה עם ריח משכר של גשם ראשון, אדים עולים מאדמה קשה ומאובקת של קיץ מבטיחים הבטחה לשנה קסומה ונהדרת של חברים וחברות, תנועת נוער, מסיבות, טיולים וכיף גדול.

ואז בימים הרחוקים האלו היו עדיין כמה שדות בור פתוחים מעלי אבק שעדיים לא בנו עליהם, היינו מדשדשים בהם בשמחה בסנדלים מרופטים של סוף הקיץ ובמכנסיים קצרים, מחפשים אוצרות בין אבנים ומגלים חלזונות ישנים ובורות של נחשים.
אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשמצאנו מטע שלם של רימונים בשדות מאחורי הבית שלנו...הילדים התרוצצו וקטפו פירות אחרונים שנשארו על העצים לאחר הקטיף והאדמה היתה עדיין מאובקת וקשה (ממש כמו פעם...).

 

ואני עמדתי וצילמתי אותם והרגשתי בחיוך גדול מתפשט לי על הפנים, חיוך כזה שמסמן שזו הולכת להיות השנה הכי הכי טובה...ממש כמו פעם.