זכרונות ילדות

ישנו זמן מיוחד בין ראש השנה ויום כיפור שבו נעצרים לרגע אחד. חושבים מחשבות קצת יותר חיוביות, חולמים קצת ומעיזים לקוות ולייחל לשנה הבאה שתהיה השנה הכי טובה. ברגע הזה של העצירה והמחשבות אני נודדת לי אל הילדות.

זכרונות הילדות שלי לוקחים אותי אחורה לטיולים ברחובות העיר. זוכרים שפעם היתה תקופה כזו שבה אמא ואבא לא ממש הסיעו אותנו ממקום למקום? אז בימים ההם היינו הולכים המון ברגל. מהבית אל בית הספר ומשם לחוג ואז לחברה הכי טובה וממנה לסיבוב בעיר.

סיבוב אמיתי כזה שבו הרגליים הולכות, העינים בוחנות ורואות הכל: את עצי הגויאבה הירוקה ואת הלימונים הצהובים בחצר של השכנה ופרחי הסתו הלבנים שמלבלבים על עצי הההדר והחלק הכי נהדר היו הריחות: פריחות של תפוזים וגויאבה עם ריח משכר של גשם ראשון, אדים עולים מאדמה קשה ומאובקת של קיץ מבטיחים הבטחה לשנה קסומה ונהדרת של חברים וחברות, תנועת נוער, מסיבות, טיולים וכיף גדול.

ואז בימים הרחוקים האלו היו עדיין כמה שדות בור פתוחים מעלי אבק שעדיים לא בנו עליהם, היינו מדשדשים בהם בשמחה בסנדלים מרופטים של סוף הקיץ ובמכנסיים קצרים, מחפשים אוצרות בין אבנים ומגלים חלזונות ישנים ובורות של נחשים.
אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשמצאנו מטע שלם של רימונים בשדות מאחורי הבית שלנו...הילדים התרוצצו וקטפו פירות אחרונים שנשארו על העצים לאחר הקטיף והאדמה היתה עדיין מאובקת וקשה (ממש כמו פעם...).

 

ואני עמדתי וצילמתי אותם והרגשתי בחיוך גדול מתפשט לי על הפנים, חיוך כזה שמסמן שזו הולכת להיות השנה הכי הכי טובה...ממש כמו פעם.