קבלו עדכון בדואר בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן

יום שני, 17 באוקטובר 2011

ימים של שקט

ימים טובים הגיעו אלינו, עם רוח נעימה וריח של בישולים ומשפחה. השיחות סביב השולחן בארוחה עם המשפחה המורחבת, בני הדודים הקטנטנים חוברים לגדולים יותר ומתחילים להשתולל והגדולים מתעדכנים מה נשמע ומה חדש, מרשים לעצמנו להתרווח עם הקפה והעוגה של סוף הארוחה, ומעלים זכרונות, איך היה פעם כשהיינו קטנים, ומה סבתא היתה אומרת על...
כן, מסתבר שאלו הזכרונות שיוצרים את המארג הסבוך והמופלא הזה שנקרא משפחה.
עכשיו כשהרוח הביאה עמה את בשורת החופש לגלעד אנו מרשים לעצמנו להרגע ולצחוק ולהתמלא ברוגע ותקווה שיש מישהו שדואג לילדים שלנו, כלומר לילדים שהיו כאן לפני רגע ומיד הפכו להיות חיילים ונראה שאפילו הם לא שמו לב.
הילדים שלנו ושל השכנים חגים מסביבנו על האופניים, הלוך חזור, משולהבים ונרגשים מהחופש האינסופי שמזמנים להם הכבישים הריקים. רוכבים לבית הכנסת שנמצא בכניסה למושב ומיד בחזרה להרחבה, אנחנו צועדים לידם.
הקטן עם הבימבה והגדולה עם האופניים הסגולים עם גלגלי עזר. וזו הרוטינה: מתחילים לאט ובעדינות, תופסים טיפה בטחון, עוברים לדווש במהירות, נופלים, בכי תמרורים, בקרת נזקים, פלסטר וחוזר חלילה.
בשקט של הערב נעים ללכת, בשמש של הבוקר קצת פחות, אבל אין זמן ואין עם מי לדבר, חייבים לנצל כל רגע לדווש. ואז נגמר החג בציפיה דרוכה מול בית הכנסת לתרועת השופר ומיד חזרה לשיגרה, כולם חוזרים הביתה.
אחרי החג הולכים לנועה לעשות עם עמית ומאי קישוטים לסוכה. הבנות יושבות, גוזרות ומדביקות, מראה מראה שעל הקיר, של מי השרשרת הכי ארוכה בעיר?
ורק אחרי שיש שרשרת אימתנית שחוברה לה יחדיו מכל השרשראות של כולן ומאיימת לכסות את כל הרצפה בסלון, הן נכנעות ועוברות לפינת הטלוויזיה.
אני ונועה עם קפה של סוף היום, רק שימשכו להם הימים הנעימים והפשוטים האלו.
ובהמשך לפוסט הקודם: זו איגרת ראש השנה שקיבלו מאיתנו הסבים והסבתות, היא נגזרה, הודבקה על רקע הולם ונשלחה בתוך גלוית דואר ממוגנטת שניה לפני שהחג התחיל ואפילו הצליחה להגיע בזמן למקרר של סבתא וסבא שהתקשרו בהתרגשות, כמעט זהה להתרגשות של הילדים ששלשלו אותן לתיבת הדואר.



יום שלישי, 4 באוקטובר 2011


ישנו זמן מיוחד בין ראש השנה ויום כיפור שבו נעצרים לרגע אחד. חושבים מחשבות קצת יותר חיוביות, חולמים קצת ומעיזים לקוות ולייחל לשנה הבאה שתהיה השנה הכי טובה. ברגע הזה של העצירה והמחשבות אני נודדת לי אל הילדות.
זכרונות הילדות שלי לוקחים אותי אחורה לטיולים ברחובות העיר. זוכרים שפעם היתה תקופה כזו שבה אמא ואבא לא ממש הסיעו אותנו ממקום למקום? אז בימים ההם היינו הולכים המון ברגל. מהבית אל בית הספר ומשם לחוג ואז לחברה הכי טובה וממנה לסיבוב בעיר.
סיבוב אמיתי כזה שבו הרגליים הולכות, העינים בוחנות ורואות הכל: את עצי הגויאבה הירוקה ואת הלימונים הצהובים בחצר של השכנה ופרחי הסתו הלבנים שמלבלבים על עצי הההדר והחלק הכי נהדר היו הריחות: פריחות של תפוזים וגויאבה עם ריח משכר של גשם ראשון, אדים עולים מאדמה קשה ומאובקת של קיץ מבטיחים הבטחה לשנה קסומה ונהדרת של חברים וחברות, תנועת נוער, מסיבות, טיולים וכיף גדול.
ואז בימים הרחוקים האלו היו עדיין כמה שדות בור פתוחים מעלי אבק שעדיים לא בנו עליהם, היינו מדשדשים בהם בשמחה בסנדלים מרופטים של סוף הקיץ ובמכנסיים קצרים, מחפשים אוצרות בין אבנים ומגלים חלזונות ישנים ובורות של נחשים.
אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כשמצאנו מטע שלם של רימונים בשדות מאחורי הבית שלנו...הילדים התרוצצו וקטפו פירות אחרונים שנשארו על העצים לאחר הקטיף והאדמה היתה עדיין מאובקת וקשה (ממש כמו פעם...).
 
ואני עמדתי וצילמתי אותם והרגשתי בחיוך גדול מתפשט לי על הפנים, חיוך כזה שמסמן שזו הולכת להיות השנה הכי הכי טובה...ממש כמו פעם.