קבלו עדכון בדואר בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

אבודה בפריז

כל החששות והחרדות שאפפו אותי בשבוע האחרון נעלמו כלא היו בזמן הנחיתה. פריז מלמעלה, ירוקה ויפה, היתה קרובה מתמיד ואתה גם ארבעת ימי הפלז'ר שיגיעו אתה וגולת הכותרת: יום אחד לבד. לבד על כל המשתמע מהמילה הזו וכמה חופשי זה מרגיש לי עכשיו.
ארבעה ימים שלמים של שינה רציפה בלילות והסתובבות מענגת בעיר היפיפיה הזו. בלי " אמא, בא לי ללכת לסלון" בשעה שש בבוקר כשלי בא להתחפר עמוק בשמיכה. בלי: "אמא!" הוא לקח לי/דחף אותי/היא קיבלה יותר/זה לא פייר/לא בא לי... בלי אמא. רק אני, כמו שהייתי פעם, בזכרונות היותר רחוקים שלי. אדם עצמאי ובעל דעות ורצונות שיכול לעשות ככל העולה על רוחו באותו רגע. כי היום זה היום שלי וכמה נעים התחושה הזו מדגדגת לי בכל הגוף.
אז אחרי שנפטרים מהמזוודה במלון, הגיע זמן לשבת על קפה ופאן אה שוקולט ולהירגע. מתיישבת, פותחת מפה וסוגרת, עוד שלוק , בודקת הודעות באייפון.
אז מה לעזאזל עושים עם כל השקט והלבד הזה? אני חייבת להכנס למצב רגיעה...ללא הצלחה. משאירה כוס קפה כמעט מלאה וכמה ביסים בצלחת ועוזבת. אני כבר ארגע בדרך... עכשיו התחושה שאני חייבת להספיק הכל ביום הזה בוערת לי בעצמות.
אני עוברת דרך שוק מקומי, קונה תותים קטנטנים (ברוח סגנון ה"פטיט" ששורה על העיר הזו) ומתוקים שמנעימים לי את זמני, חוצה את הסיין.
שוב מתפעמת מהתפאורה היפה הזו שאני בתוכה. ותוהה מי אחראי על חלוקת כל היופי הזה בעולם? ואיך זה שלכאן הגיע כל כך הרבה?
ממשיכה לכיוון רו דה ריבולי לבתי הכלבו הסטנדרטיים, חייבת לעבור בכולם כדי להריח שיק צרפתי. אחד אחרי השני הם עומדים ומחכים שאבוא לחקור אותם על שלל קומותיהם ואני כמובן מתפתה. באחד מהם נעצרתי, מודדת, מחזירה, לוקחת ומתחרטת וכעבור כמה שעות כושלת לכיוון היציאה עם כיסים ריקים וידיים מלאות. תשושה ורעבה מתיישבת בבראסרי סמוך. זהו, אני נושמת נשימה עמוקה והפעם אני רגועה כמו שלא הייתי הרבה זמן.
אני עוקבת בזוית העין אחרי המקומי שיושב בשולחן הסמוך. איש מבוגר, חליפה, עניבה יושב לבד ואוכל בהפסקת הצהריים שלו. בנחת. אין לו טלפון נייד וגם לא לפטופ ואפילו לא עיתון. הוא פשוט יושב ואוכל באיטיות ושותה כוס יין אדום. אני לעומתו רק משתדלת להראות נינוחה בתוך כל הלבד הזה ודי מחפשת את עצמי. פעם, בעשור האחרון לפני שנולדו הילדים התנהלתי בעולם הזה לבדי ואהבתי את זה. אז יכולתי להרגיש שלמה רק עם עצמי. היום התחושה הזו אבדה לי ופתאום חולפים לי גם געגועים, מזל שיש תמונות בסלולרי, אני שוב נצמדת אליו שוב, ממש גלגל הצלה.

אני יוצאת שוב לדרך, שוב ללא מטרה ברורה. נעצרת להסתכל בכל חלון ראווה. מתבשמת מריחות הבולנז'רי ומצבעי הפטיסרי. איך כל הקינוחים הקטנטנים והמפונפנים האלו מצליחים לסחרר אותי.
הפטיסרי כאן נדרשים לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים של יופי...
אני חייבת לטעום. מסתבר שבפריז גם לפטיט יש אח קטן והוא אפילו עוד יותר פטיט. בחרתי בחמש קינוחים קטנטנים ועוד פעם קפה בחלב. כמה שזה טעים...
לא ייאמן, הגיע הערב ואחרי שיטוטים אינסופיים אני מותשת. צופה על הרחוב הפריסאי הסואן ועל זוג מבוגר שחוצה לו את הרחוב. משקיפה על האייפל שניבט לו מרחוק. מחכה לבן זוגי האהוב שיגיע ונמשיך יחד לעוד שלושה ימים של פריז.
מחכה שיגאל אותי מהלבד שלי שכל כך חיכיתי לו ונהניתי ממנו. זה לא שאני לא יודעת להיות לבד... אני פשוט הרבה יותר נהנית מהביחד. ממה שבנינו לנו בשנים האחרונות. מהקן החם, מהילדים ומהנתינה האינטנסיבית והמענגת הזו. הרי בסוף כל זה, תמיד תהיה לי את פריז....